ביאור שטיינזלץ על תמורה י׳

1 או דילמא שמא יש לומר כי בכל אופן הרי זה הקרבן השני באותה קדושה כקדושת הראשון הוא עומד, והריהו איפוא כ"הקדש שני", ולכן אינו מוסיף בפדיונו חומש.

2 ומתוך הבעיה הזו עולה הבעיה הבאה: ואף אם תימצא לומר כי הדין זה, הקרבן השני, אף שהוא גוף אחד אחר לעצמו, כיון שבאותה קדושה כקדושת הראשון הוא קאים עומד — לכן דינו של הפודה אותו שאין מוסיף חומש, אלא מעתה יש לשאול במקרה שאבד השני, ונתכפר באחר בשלישי, ולאחר מכן נמצא השני ודינו שניתק זה להיות מוקרב כקרבן עולה ונפל בו מום ורוצה לפדותו. ומעתה יש לשאול: מהו דינו לענין תוספת החומש בפדיונו? וצדדי השאלה: האם אומרים אנו: כי כאשר נאמר דין זה שהקדש שני אינו מוסיף חומש — הרי זה רק במקרה של אותו הגוף הבהמה והוא גם קדוש באותה קדושה. אבל במקרה שהוא אותו הגוף, ועתה הוא קדוש בקדושה אחרת כגון קרבן זה שבתחילה היה אשם, ועתה הוא עולה — לא מוסיפים חומש בפדיונו. או דילמא שמא יש לומר כי כיון שאותו הגוף הוא — הרי דינו שמוסיף חומש בפדיונו? ומסכמים: לא נפתרה הבעיה ותיקו תעמוד כפי שהיא.

3 א ועוד בדין החומש של הפודה קרבן שנפל בו מום. למדנו שאם הבעלים עצמם פודים את ההקדש — הריהם מוסיפים חומש על ערכו, ואם אחרים הם הפודים את ההקדש — אינם מוסיפים חומש. ומעתה בעי שאל רמי בר חמא: במקרה שאדם הקדיש קרבן לכפרת חבירו, ונפל בקרבן זה מום, מי משני אלה נחשב כבעל הקרבן, שדינו שמוסיף חומש בפדיונו, האם המקדיש ולכן הוא זה שמוסיף את החומש בעת הפדיון, או זה שעליו הקרבן מכפר ולכן הוא זה שמוסיף את החומש? אמר רבא בפתרון בעיה זו: אמר קרא הכתוב בפרשת פדיון הקדשים: "ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו" ויקרא כז, טו — והרי זה בא להורות: דווקא המקדיש הוא המוסיף חומש בפדיון ההקדש, ולא המתכפר.

4 ב ועוד בעי שאל רמי בר חמא בענין דומה. למדנו שאין אדם עושה תמורה אלא בקרבן שלו. והשאלה היא במי שמקדיש קרבן לכפרת חבירו, מי מהם הוא הנחשב לבעלי הקרבן לענין תמורה. האם המקדיש הוא העושה בו תמורה, או המתכפר הוא העושה בו תמורה? אמר רבא בפתרון בעיה זו: מן הסברה יש לומר שהמתכפר הוא זה שעושה תמורה. שהרי אם נאמר שהמקדיש הוא העושה בו תמורה, אם כן, מצינו מצאנו אופן שבו אף הציבור וכן השותפין עושין תמורה, וכגון דשוו שעשו, שמינו הציבור או השותפים, אדם שישמש עבורם כשליח לאקדושי להקדיש קרבן לכפרתם. שהרי שנינו במשנה בסוף פרקנו שאין הציבור והשותפים עושים תמורה. ואם נאמר שהמקדיש הוא שעושה תמורה ולא המתכפר, הרי אותו שליח המקדיש הוא יחיד, ויחיד יכול לעשות תמורה!

5 ועוד הוכחה לדבר, שהרי אמר רב נחמן, אמר רב הונא, תנא שנינו ברייתא על האמור בסוף פרשת הנזיר, נאמר: "זאת תורת הנזיר אשר ידור קרבנו לה' על נזרו מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו אשר ידור" במדבר ו, כא. ויש לשאול על הנאמר בכתוב זה: וכי נזיר נידון בהשג יד בדין "קרבן עולה ויורד", הבא על פי יכולתו הכספית של המקריב? והלא קרבנו קבוע! הא הרי כיצד יובן הכתוב? אלא יש לומר כי חלק הפסוק האומר "אשר ידור קרבנו לה' על נזרו" — עניינו בקרבן הנזיר שהפריש משלו. ואילו חלק הפסוק האומר "מלבד אשר תשיג ידו" — עניינו בקרבן הנזיר שהפרישו לו אחרים.

6 ומעתה יש לברר: למאי הילכתא למה, ללמדנו איזו הלכה נשנו דברים אלה? אילימא אם תאמר לענין הכפרה, שהנזיר מתכפר בקרבן שהפרישו עבורו אחרים — אין צורך להשמיענו זאת, שהרי פשיטא פשוט, ברור ומובן שמכפר ליה לו קרבן זה, שהרי ניתן לו קרבן זה במתנה לשם כך! אלא ודאי לענין דין התמורה בא כתוב זה ללמדנו, והכי קאמר וכך הוא אומר: אף כשהפרישו לו אחרים קרבן משלהם— נחשב הוא כבעל הקרבן והוא העושה תמורה, ולא הם. ואם כן שמע מינה למד מכאן כי לענין תמורה בתר אחר המתכפר אזלינן אנו הולכים, והרי זו תשובה לבעייתו זו של רמי בר חמא!

7 ודוחים: לא, אין להביא ראיה מברייתא זו לענין דין התמורה שכן הברייתא עוסקת בדין כפרה. ודקא קשיא ומה שהיה קשה לך שאין צורך בכתוב להשמיענו שמתכפר בקרבן שהפרישו עבורו אחרים, שכן מתנה היא זו דקא יהבין ליה שאנו נותנים לו — אפשר להשיב על כך: אי לאו דרבי רחמנא אלמלא שריבתה התורה בכתוב "מלבד אשר תשיג ידו" ללמד שמתכפר בקרבן שהופרש עבורו על ידי אחרים, הוה אמינא הייתי אומר כי גזירת הכתוב הוא שלשון קרבנו שהיא לשון מיעוט באה ללמד שרק קרבן הבא מדידיה משלו הוא שמכפר עליו, ואולם הבא משל אחרים — לא מכפר עליו. לכן קא משמע לן הוא, הכתוב "מלבד אשר תשיג ידו", משמיע לנו שאף בזה הריהו מתכפר.

8 ושואלים: מאי הוי עלה מה היה עליה, כיצד נפתרה הבעיה של רמי בר חמא? ומציעים: תא שמע בא ושמע פתרון לדבר ממה שאמר ר' אבהו, אמר ר' יוחנן בדיניו של המקדיש קרבן עבור חבירו: בפדיון קרבן זה — המקדיש הוא שמוסיף חומש בפדיונו, ולא המתכפר. והלכה נוספת: המתכפר הוא העושה תמורה בקרבן זה, ולא המקדיש.

9 והלכה נוספת בענין דומה: התורם מתבואה שלו על תבואתם של אחרים — טובת הנאה הרווח אותו הוא עשוי לקבל מן המקבל בשל העדפתו אותו הריהי שלו. ומסבירים: מאי טעמא מה הטעם להלכה זו שטובת ההנאה היא של הנותן? — שכן אמר קרא הכתוב: "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך... ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה" דברים כו, יב, הרי איפוא שזה המוציא מביתו את כל התרומות והמעשרות ואף אלו שהפריש עבור אחרים, הוא הבוחר למי הן תינתנה. ואם יש לו רווח מזה, הריהו שלו.

10 ג משנה אין ממירין אין דין תמורה חל לא באברין של חולין המומרים בעוברין של הקדש. שהאומר על אבר מסויים של בהמת חולין שלו שיהיה תמורת עובר שבמעיה של בהמת הקדש — לא חלה עליו קדושה. וכן לא חל דין תמורה בממיר עוברין של בהמת חולין באברים של בהמת הקדש. שהאומר על עובר שבמעי בהמת חולין שלו שיהיה תמורת אבריה של בהמת הקדש — לא חלה קדושה על העובר. ולא חל דין תמורה בממיר עוברין של בהמת חולין וכן בממיר אברים של בהמת חולין בבעלי חיים של הקדש שלימים. וכמו כן לא חל דין תמורה בממיר בעלי חיים שלימים של חולין בהן, באברים או בעוברים של הקדש.

11 ר' יוסי אומר: ממירין אברים של חולין בשלימים של הקדש, אבל לא ממירים שלימים של חולין בהן, באברים של הקדש. אמר ר' יוסי טעם לדבריו: והלא במוקדשין באדם המקדיש בהמת חולין לקרבן, האומר "רגלה של בהמה זו עולה" — הדין הוא שנתפשטה קדושה הבאה עם ההקדשה, וכל הבהמה כולה הריהי עולה. ונלמד מכאן שאף כשיאמר אדם "רגלה של זו תחת זו" — תתפשט הקדושה הבאה עם התמורה, ותהא כל בהמת החולין כולה תמורה תחתיה.

12 ד גמרא שנינו במשנתנו את דינם של עוברים לענין תמורה. ובענין דומה אתמר נאמר שנחלקו אמוראים בדינו של המקדיש עוברים של בהמת חולין להקרבה על המזבח. בר פדא אמר: אין קדושה חלה על עוברין, ור' יוחנן אמר: קדושה חלה על עוברין. ומעירים: ואזדא והולך ר' יוחנן בשיטתו זו לטעמיה לטעמו, שכן אמר ר' יוחנן: אדם שהקדיש בהמה לקרבן חטאת והיתה אותה בהמה מעוברת, וילדה וולד — הרי היא ועוברה בקדושת חטאת, והדבר תלוי בו במי משניהם יתכפר. שאם רצה להתכפר באם — בה הוא מתכפר, ואם רצה להתכפר בוולדה — בו הוא מתכפר. ועל השאלה מדוע נצרך ר' יוחנן להשמיענו שקדושה חלה אף על עוברים שתי פעמים, יש להשיב:

13 צריכא נצרך הדבר. משום דאי אשמעינן בהך קמייתא שאם היה משמיענו רק בזו הראשונה, במקדיש עובר לבדו — הייתי אומר שדווקא התם שם הוא שחלה קדושה על העובר, משום דאקדשיה שהקדישו

14 לעוברה גופיה כשלעצמו, בלא שהוקדשה אמו, ומשום כך יש מקום לומר שהתקדש העובר בכך, אבל הכא, דאקדשיה לאימיה כאן, במקרה זה שהקדישה את אמו המעוברת, ולא את העובר עצמו — היה מקום לומר כי הא זה העובר בכלל אימיה אמו לא קדוש התקדש.

15 ומצד שני אי אשמעינן בתרייתא אם היה משמיענו ר' יוחנן רק את ההלכה האחרונה, במקדיש את האם המעוברת — הייתי אומר כי דווקא התם שם כך הוא שמתקדש העובר שבמעיה, משום דאקדיש לה שהמקדיש הקדיש אותה ואת כל דאית שיש בה, ובכלל זה העובר. אבל הכא, דאקדשיה ליה כאן, שהקדיש אותו כשלעצמו, כיון דליתיה אבראי שהעובר אינו נמצא מבחוץ למעי אמו, שטרם נולד, יש מקום לומר שהעובר לא קדיש התקדש. לכן צריכא צריך שתיאמרנה שתי הלכותיו אלה של ר' יוחנן.

16 א לישנא אחרינא לשון אחרת ודיון בדברי ר' יוחנן שהמקדיש בהמה מעוברת לחטאת, וילדה, אם רצה — מתכפר בה, ואם רצה — מתכפר בולדה. שואלים: מאי קא משמע לן מה, איזה חידוש דין, הוא משמיע לנו בדבריו אלו, שאם שיירו הבעלים לעובר, וכגון שאמר על בהמה מעוברת: "הרי זו לחטאת ועוברה חולין" — הריהו אכן משוייר מן הקדושה, וטעם הדבר: משום שעובר לאו לא כירך חלק מגוף אמו הוא נחשב, אלא כגוף לעצמו. ואולם עדיין יש לשאול: תרתי שתיים, פעמיים למה לי, מדוע נצרך ר' יוחנן להשמיע דבר זה, הן במקדיש בהמה מעוברת והן במקדיש עוברים שקדושה חלה עליהם, כיון שגוף לעצמם הם?

17 ומשיבים: צריכא צריך. שתיאמרנה שתי ההלכות הללו. משום דאי אתמר בהא שאם היה נאמר רק בזה, במקדיש בהמה מעוברת — הייתי אומר בהסבר הדבר שהעובר מתקדש משום דאימיה חזיא לגופיה שאמו ראויה להתקדש לגופה, כשלעצמה, ומגו דנחתא מתוך שירדה, שחלה קדושה לה — נחתא נמי ירדה, חלה גם כן לולד. אבל אידך במקרה האחר, במקדיש עוברים עצמם — לא יתקדשו. לכן קא משמע לן הדא הוא משמיע לנו גם את זאת, את דין המקדיש עוברים.

18 ומצד שני, אי אתמר בהא אם היה נאמר רק בזה, במקדיש עוברים — הייתי אומר בטעם הדבר משום דקא שהוא, המקדיש מפרש אומר במפורש שתחול קדושה על הולד, ולכן הוא מתקדש. אבל ההלכה ההיא במקדיש בהמה מעוברת, שלא אמר במפורש שתחול קדושה על העובר — לא יתקדש העובר. לכן צריכא צריך שייאמרו שניהם.

19 ב ומסופר: יתיב ישב ר' זירא וקאמר להא שמעתא והיה אומר את השמועה, המחלוקת הזו שבין בר פדא לר' יוחנן בדין המקדיש עוברים. איתיביה הקשה עליו ר' ירמיה לר' זירא ממה ששנינו במשנה לקמן כד,ב: כיצד מערימין על קרבן הבכור להימנע מלתיתו לכהן? — בעוד שהבהמה המבכרת שטרם ילדה, והולד שיוולד לה אמור להתקדש בקדושת בכור כל זמן שהיתה עדיין מעוברת, אומר הבעלים: "מה שבמעיה של זו, אם הוא זכר — הריהו מוקדש לקרבן עולה". ומעתה אם אכן ילדה זכר — הרי זו, הולד, מוקדש לעולה, ואינו קדוש בקדושת בכור. אלמא הרי איפוא נסיק מכאן שקדוש מתקדש עובר, והרי זו איפוא ראיה לשיטת ר' יוחנן וקושיה על שיטת בר פדא!

20 אמר ליה לו ר' זירא לר' ירמיה: אין ממשנה זו קושיה על שיטת בר פדא, שלשיטתו יש לומר: כי מתניא ההיא כאשר נשנתה אותה משנה — הרי זה דווקא במקדיש את העובר של המבכרת בקדושת דמים שימכר הולד, ויביאו בדמיו קרבן עולה, ובאופן זה אכן חלה הקדושה על העובר, אבל קדושת הגוף שהוא עצמו יקרב עולה אינה חלה במקדיש את העובר. חזר ושאל ר' ירמיה את ר' זירא: מי אלימא האם כה חזקה היא קדושת דמים דקא מפקעא ליה שהיא מפקיעה אותו, את העובר מן הבכורה?

21 אמר ליה לו: אין כן, והתנן והרי שנינו כמו כן במשנה: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן, שהקדישם בהיותם בעלי מום, ומתחילה לא נתקדשו כקרבן, אלא כדי למוכרם ולהביא בדמיהם קרבן הקדוש רק קדושת דמים, ונפדו — הריהם חייבין בבכורה אם היו נקבות וילדו בכור כדין בהמות חולין, ובמתנות זרוע לחיים וקיבה, כפי שנותנים לכהן מכל בהמת חולין שנשחטה. ונדייק בדברים: טעמא כל הטעם הוא משום שמדובר לאחר שנפדו, ויצאו לגמרי לחולין, ולכן הם חייבין בבכורה ובמתנות, אבל קודם שנפדו אף שאינם קדושים אלא בקדושת דמים — פטורין מן הבכורה ומן המתנות. אלמא מכאן דאלימא שחזקה היא קדושת דמים, דמפקע ליה שמפקיעה אותו מבכורה.

22 איתיביה הקשה עליו עוד ר' ירמיה לר' זירא ממה ששנינו בברייתא: הבעלים האומר על הבהמה המעוברת העומדת לפניו "מה שבמעיה של זו יהיה קדוש בקדושת עולה" — בהמה זו האם מותרת בגיזה של צמרה, כשאר בהמות חולין, ואולם אסורה בעבודה, וטעם הדבר — משום שבעבודה בה נגרם כחוש החלשה, הפחתת ערך לעובר שבה. הרי שהעובר קדוש ומקדישים עוברים, ושלא כשיטת בר פדא! אמר ליה לו ר' זירא בתשובה: הא נמי זו הברייתא גם כן מדברת במקדיש את העובר בקדושת דמים שבדמי העובר ייקנה קרבן עולה, ובכגון זה מודה בר פדא שחלה קדושה על העובר, שאל עוד ר' ירמיה את ר' זירא:

23 ומי אלימא והאם כה חזקה היא קדושת דמים של העובר דאסירא ליה שאוסרת היא אותה, את האם בעבודה? אמר ליה לו: אין כן, והתנן והרי שנינו כמו כן במשנה כי כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשם, ונפדו — הריהם יוצאין לחולין, הן לענין שמותרים ליגזז את צמרם, והן לענין שמותרים ליעבד לעבוד בהם. ויש לדייק בלשון המשנה: טעמא הטעם להלכה זו — הריהו דווקא משום שנפדו, ופקעה קדושתם, הא הרי מכאן נלמד, שקודם שנפדו ועדיין הם בקדושתם — הריהם אסורין בעבודה, אלמא הרי איפוא שקדושת דמים אסורין ליה אוסרת אותו בעבודה.

24 איתיביה הקשה עליו עוד ר' ירמיה לר' זירא, ממה ששנינו במשנתנו: אין ממירין לא אברין של חולין בעוברין של הקדש, ולא בממיר עוברין של חולין באברין של הקדש. ולא עוברים ואברים בשלימים, ולא שלימים בעוברים. ונדייק מכאן: דווקא הקדשה באופן מסויים זה של אימורי תמורה מעוברים של הקדש לשלימים של חולין הוא דלא מימר שאין ממירים, שכן אמרה התורה בדין התמורה "ואם המר ימיר בהמה בבהמה" ויקרא כז, י, ואין העובר בכלל ההגדרה "בהמה". הא מיקדש הרי נלמד כי לענין להקדיש עוברים במישרין שלא בדרך תמורה — הריהם קדשי מתקדשים, וקשה אם כן על שיטת בר פדא!

25 אמר ליה לו ר' זירא בדחיית דבריו: אין להביא ראיה כנגד שיטת בר פדא ממשנתנו זו, משום שבולדי קדשים הוא שמדובר כאן, וכגון שהתעברה הבהמה לאחר שהוקדשה, דקדישי וקיימי שקדושים ועומדים הם הולדות בקדושתם מכח אמם, ולא שהקדיש את העוברים.

26 על תירוץ זה של ר' זירא מקשה ר' ירמיה: אי אם המדובר במשנתנו בולד קדשים, ולמדתנו המשנה כי אין ממירים בהם, שכן אין הם בכלל "בהמה", מכאן יש לדייק: דווקא בהיותם במעי אמן הוא דלא עבדין שאין עושים בהם תמורה, הא אבראי הרי שבהיותם מחוץ למעי אמן, לכשיוולדו — עבדין עושים תמורה, ואולם אין לומר כך, שכן הא תניא הרי שנויה הלכה במשנה הבאה שאין הולד של בהמת הקדש עושה תמורה על בהמת חולין! ומתרץ ר' זירא: משנתנו זו אכן עוסקת בולדות קדשים, ואמנם יש לדייק ממנה כי בהיות הולדות מחוץ למעי אמם הריהם עושים תמורה.

27 ואולם אשר לשאלה מן השנוי במשנה הבאה שאין ולד בהמת הקדש עושה תמורה על בהמת חולין — אין להקשות, ויש לומר כי הא מני זו משנתנו, כשיטת מי היא — כשיטת ר' יהודה היא, שחולק על חכמים במשנה הבאה, והוא אמר כי הולד עושה תמורה.

28 הקשה ר' ירמיה על תירוצו זה של ר' זירא: אי אם משנתנו זו כשיטת ר' יהודה היא, והרי אפשר לדייק ממשנתנו כי דווקא תמורה הוא דלא עבדי שאין עושים אברים של הקדש, הא מקדש הרי שלהתקדש — קדשי מתקדשים, ואולם האמר הרי אמר ר' יהודה שאברין לא קדשי אינם מתקדשים, ואי אפשר איפוא להעמיד את משנתנו כשיטתו! אמר לו ר' זירא בדחיית דבריו: לא אמר ר' יהודה את שיטתו זו, שאין איברים מתקדשים, אלא באיברים שאין הנשמה תלויה בהם, אבל באיברים שהנשמה תלויה בהם — אף ר' יהודה סובר שמתקדשים, והכא במאי עסקינן כאן, במשנתנו זו, במה אנו עוסקים — במקדיש אבר שהנשמה תלויה בו.

29 איתיביה הקשה עליו עוד ר' ירמיה לר' זירא ממה ששנינו במשנה בפרק הבא בדברים שיש בדיני הקדשים חומרה שאין בדיני התמורה, ובכלל הדברים אף שמקדישין אברין ומקדישים עוברין, אבל לא ממירין אברים ועוברים. הרי איפוא שנינו במפורש כי מקדישים עוברים, ושלא כשיטת בר פדא! ותירץ ר' זירא: הכא נמי כאן גם כן אין המדובר בהקדשת עוברים במישרין, אלא בולדי קדשים, שהקדיש בהמה מעוברת וילדה.

30 שאל אותו ר' ירמיה על תירוצו זה: אי אם המדובר במשנה זו בולדי קדשים, מאי מה פירוש הלשון "מקדישין עוברין", הא קדישי וקיימי והרי מקודשים ועומדים הם מכח קדושת אמם!